והכי חשוב, הגב, הישבן והעקבים הגיעו. גב עם גב כתם מוצק אחד. אבל בצרחות מעולם לא שמעתי. רק קולות גניחה. ושלולית מתחת לקצה … שלולית? כן, הכלבה שוב גמרה. ניגשתי ורצתי את ידי שוב במפשעה. אז יש נהר מוצק … הורדתי אותו מהקצה. היא כבר לא יכלה להתחשמל ולעמוד על רגליה. הרגליים נעולות.
הכנסתי אותה לכלוב וזרקתי אותה על הרצפה, הורדתי את איסור הפרסום שלה. עדיין אין טעם להמשיך לענות.
הפשטתי את עצמי, הדלקתי את הטלוויזיה ונשכבתי במיטה. מספיק להיום.
יום 1
בבוקר התעוררתי לקולות של רשרוש בכלוב. אנה ניסתה לפחות להתיישב, אבל בגלל כאבי גב לא הצליחה למצוא דירות נוחות ודיסקרטיות.
בוקר טוב.
מי אתה? ולמה אתה עושה את כל זה? זו לא אשמתי.
הקול היה חלש אך עדיין יציב.
אני אינקוויזיטור. יש לך דיווח, דרך ערוצים מאומתים. שאת מכשפה. והמשימה שלי היא להוציא ממך את הווידוי הזה בכל מחיר. אם תצטרך, אני אחתוך לך את האצבעות.
למרות שזה אסור עכשיו, היא לא יודעת על זה.
בגלל זה, פשוט תחתום על הנייר שאתה מזהה את עצמך כמכשפה, ואני לא אגע בך יותר.
לך תזדיין. מה לעזאזל האינקוויזיציה במאה ה -21? אתה ממזר חולה.
את לא מקורית. אני עושה את זה הרבה זמן ואף אחד לא הודה מיד. אבל אני יודע לשכנע ולשכנע.
קמתי ופניתי לדלת הכניסה. לבוש בגדים בדרך.. הגיע הזמן לאכול ארוחת בוקר. זה יום קשה. יצאתי וסגרתי מאחוריי את הדלת לדירות דיסקרטיות עד שהלכתי היא לא הוציאה מילה. גאה, זה יותר נעים לשבור. וגם אם היא צעקה, זה חסר טעם. הדלתות נעשות על ידי סוג מנעול. שתי דלתות ומסדרון ביניהן. עם מראות. מאחוריהם מצלמות. ודלת היציאה לא תיפתח, ללא עידוד המפעיל.
כשיצאתי ועליתי לדירות דיסקרטיות
ראיתי את אותה בחורה אתמול. טיול כאן הוא שינוי של ימים.
עברתי על פני והלכתי למסעדה במלון. התיישבתי ליד שולחן המסעדה, השולחן הזה תמיד שמור לנו האינקוויזיטורים. לא משנה אם יש לנו עסקים או סתם באנו לאכול.
ברגע שהתיישבתי, המלצר ניגש.
“אני אשתה קפה עם שמנת, אבל בלי סוכר, ושני כריכי חזיר.” וכן, אני צריך אוכל לחתול השחור איתי. הכן אותו.
הכל ייעשה עכשיו.
הם מביאים ארוחת בוקר וזלילה למחלקה שלי עכשיו. גם היא צריכה לאכול, אחרת היא תמות היום.
לאכול ארוחת בוקר ולקחת דירות דיסקרטיות לשלי. חזרתי.
ברגע שירדתי ופתחתי את הדלת, שמעתי תנועה בכלוב. נראה שהיא אפילו לא ניסתה להתאפק. זה מצחיק. כבר מתה? כמה חבל.
אז מה? לא מוכנה לחתום על הודאה?
אתה ממזר חולה.
מסתבר שעדיין לא נשברה. זה טוב.
על זה אתה צריך להיות זהיר. ניגשתי לשולחן וישנתי לפרוש את מה שהכנתי לשלי בחדר האוכל:
מים
צינורות מזון (אנו קונים מאסטרונאוטים, קטנים אך מזינים)
שקית טפטפת (רבים מסרבים לאכול ואנחנו כל כך תומכים בחיים)
בעבר השתמשו בדירות דיסקרטיות בגרון, אך לעתים קרובות כל כך שברו את הגרון והם מתו. גם דרך לברוח מאיתנו. לכן, עכשיו אנחנו מזינים את הדם ישר.
את תאכלי את עצמך או תאכלי את הכוס.
אתה לא נותן לי לצאת מהכלוב על אף אחד. מה יקרה אם אסרב לאכול?
אז אני אקשור אותך ואשים לך טפטפת. בכל מקרה, אבל אתה לא מת מרעב.
תני לי את זה.
