באותה חופשה, החלטתי שאני עוצרת כדי לדייק את מה שאני רוצה
חזרתי ארצה והפעלתי את הGPS הפנימי שלי מחדש.
מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שזה לא היה פשוט. הGPS התרעם ולא הבין מה אני עושה? איך זה שאני מוותרת על הכל?
איך זה שאני ככה חותכת, הרי זה ממש לא מתאים לי.
זה לא היה פשוט להרגיע אותו, את אמת שעד היום אני זורקת לו תזכורות פה ושם ובעיקר משננת לו (ולי) את המנטרה: הכל זה אבנים בדרך -הדרך היא היעד עצמו.
אז שלוש שנים אחרי, אני נהנית מהדרך שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש,
מבינה שללא הדרך, הייתי פחות אני.